תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:כ״ג

« תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:כ״ב תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:כ״ד »

1 מִצִּידּוֹ — בְּעֶשֶׂר, מֵרֹאשׁוֹ — בְּאַרְבָּעָה.

2 מַאי שְׁנָא מִצִּידּוֹ בְּעֶשֶׂר — דְּאָמַר פִּתְחָא הוּא, מֵרֹאשׁוֹ נָמֵי נֵימָא פִּתְחָא הוּא!

3 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כְּגוֹן שֶׁנִּפְרַץ בְּקֶרֶן זָוִית, דְּפִתְחָא בְּקֶרֶן זָוִית לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי.

4 וְרַב הוּנָא אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בְּאַרְבָּעָה. וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא: לָא תִּפְלוֹג עִלַּאי דְּרַב אִיקְּלַע לְדַמְחַרְיָא וַעֲבַד עוֹבָדָא כְּווֹתִי. אֲמַר לֵיהּ: רַב בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.

5 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּווֹתֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּאִיתְּמַר: מָבוֹי עָקוֹם — רַב אָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם.

6 בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר — בְּהָא לֵימָא שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם?

7 אֶלָּא לָאו בְּעֶשֶׂר, וְקָאָמַר רַב תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ, אַלְמָא פִּירְצַת מָבוֹי מִצִּידּוֹ בְּאַרְבָּעָה!

8 וְרַב חָנָן בַּר רָבָא, שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא בָּקְעִי בַּהּ רַבִּים.

9 מִכְּלָל דְּרַב הוּנָא סָבַר אַף עַל גַּב דְּלָא בָּקְעִי בַּהּ רַבִּים, מַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי?

10 הָתָם דְּאִיכָּא גִּידּוּדֵי, הָכָא דְּלֵיכָּא גִּידּוּדֵי.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְעָרְבִין דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים? עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן. חֲנַנְיָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן וְדֶלֶת מִכָּאן וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס נוֹעֵל. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה דֶּלֶת מִכָּאן, וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן.

12 וּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי מִיעָרְבָא?! וְהָתַנְיָא: יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה,

13 מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ.

14 וְכִי תֵּימָא בְּכָךְ הוּא דְּלָא מִיעָרְבָא, הָא בִּדְלָתוֹת מִיעָרְבָא, וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם, אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים!

15 וְאָמַר עוּלָּא: הָנֵי אֲבוּלֵּי דְמָחוֹזָא אִילְמָלֵא דַּלְתוֹתֵיהֶן נִנְעָלוֹת — חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים.

16 אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: כֵּיצַד מְעָרְבִין מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עוֹשֶׂה צוּרַת הַפֶּתַח מִכָּאן וְלֶחִי וְקוֹרָה מִכָּאן.

17 אִיתְּמַר. רַב אָמַר: הִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה.

18 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחֲנַנְיָה אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל צָרִיךְ לִנְעוֹל, אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. וְכֵן אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵינוֹ צָרִיךְ לִנְעוֹל. אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב מַתְנָה: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וְאָמַר לִי שְׁמוּאֵל: אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל.

19 בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב עָנָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל אוֹ אֵין צָרִיךְ לִנְעוֹל? אֲמַר לְהוּ: תָּא חֲזִי הָנֵי אֲבוּלֵּי דִּנְהַרְדָּעָא דְּטִימָן עַד פַּלְגַיְיהוּ בְּעַפְרָא, וְעָיֵיל וְנָפֵיק מָר שְׁמוּאֵל, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

20 אָמַר רַב כָּהֲנָא: הָנָךְ מְגוּפוֹת הֲוַאי.

21 כִּי אֲתָא רַב נַחְמָן אָמַר: פַּנְּיוּהּ לְעַפְרַיְיהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: צָרִיךְ לִנְעוֹל? לָא, כֵּיוָן דִּרְאוּיוֹת לִנְעוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִנְעָלוֹת.

22 הָהוּא מָבוֹי עָקוֹם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, רְמֵי עֲלֵיהּ חוּמְרֵיהּ דְּרַב וְחוּמְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְאַצְרְכוּהוּ דְּלָתוֹת. חוּמְרֵיהּ דְּרַב — דְּאָמַר: תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ. וְהָאָמַר רַב הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא?!

23 כִּשְׁמוּאֵל — דְּאָמַר: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל תּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם! כְּרַב דְּאָמַר תּוֹרָתוֹ כִּמְפוּלָּשׁ.

24 וּמִי עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי? וְהָא תַּנְיָא: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה, כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל — רָשָׁע. מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״הַכְּסִיל בְּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״. אֶלָּא, אִי כְּבֵית שַׁמַּאי כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן, אִי כְּבֵית הִלֵּל כְּקוּלֵּיהוֹן וּכְחוּמְרֵיהוֹן.

25 הָא גוּפָא קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה?!

26 לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם בַּת קוֹל. כָּאן — לְאַחַר בַּת קוֹל.

27 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא — לְאַחַר בַּת קוֹל,

פירוש תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:כ״ג

23 67. צנור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד וכו'. כלומר צנור שהוא מקלח מן הגג שהוא רשות היחיד מים, או אם נשברו חביותיו של יין בראש גגו והצנור מקלח יין לרשות הרבים, מותר לו לקלוט את המים ואת היין באויר, שהרי אינו מוציא מרשות היחיד, אלא מן האויר, עיין להלן. וכן להלן פ"ח, שו' 13–14: צנור המקלח לרשות הרבים אחד יין ואחד שמן קולט בין ביד בין בכלי ומכניס לתוך ביתו. ועיין לעיל שבת פ"ג, שו' 25, ובבלי שבת קי"ז ב'. ואין הברייתא שלנו עניין לא לרישא של משנתנו פ"י מ"ו "וכן לגת", ולא למשנת מעשרות פ"א מ"ז. ובמשנתנו פ"י מ"ו הנ"ל, בסיפא: קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים, ומן הצנור ומכל מקום ושותה. ולפי גירסא זו פירושו שאדם קולט למטה מעשרה טפחים בין מן המזחילה בין מן הצנור ומכל מקום שמקלח ממנו. ואין המשנה עצמה מבדילה בין מזחילה, צנור ומקום אחר. ונקטו למטה מעשרה טפחים לרבותא שאפילו מאויר רשות הרבים קולט, ומכל שכן שמותר לקלוט למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור, כפירוש המאירי. ברם רש"י צ"ט ב' גרס במשנתנו: בין מן הצנור מכל מקום שותה, ופירש שבצינור שותה מכל מקום, אפילו מצרף את פיו לצינור, ולפיכך נקטו למטה מעשרה טפחים ברישא, מפני שלמעלה מעשרה טפחים אסור לצרף אף בצינור, גזירה משום צינור שהוא רחב ארבעה טפחים, שאם הוא למעלה מעשרה טפחים הרי הוא רשות היחיד גמורה. ועיי"ש ברש"י בגמרא ד"ה וקולט. ומתוך דברי בעל תוספות רי"ד מהדורא תניינא ו' ע"ג מן הספר משמע שפירש שמן הצנור קולט "מכל מקום", אפילו למעלה מעשרה, מה שאין כן במזחילה. והגאונים לפי עדות הריטב"א גרסו במשנתנו: קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפהים וכו'. וכן גרס הר"ח, הרי"ף, בעל ס' העתים, עמ' 147 ועוד. וגירסא זו קשה, כפי שהעיר הריטב"א.

24 68-69. ובלבד שלא יצרף פיו או פי החבית עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וכו'. וכ"ה גם בד"ר, אלא שבד"ח שבשו: אם רשות הגג וכו'. ועיין בר"ח צ"ט ב' מה שפירש בעניין צירוף. ומתוך התוספתא ברור כפירוש שאר כל המפרשים, שמצרף את פיו לרשות הגג. ועיין גם לעיל שבת פ"ג, שו' 26 ובהערה 22 שם.

25 69. אבל מצרף הוא פיו לצנור למטה מעשרה טפחים. וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן מביא רש"י צ"ט ב' ד"ה וקולט ובתוספות שם ד"ה מן בשם התוספתא. ומכאן משמע שאפילו בצנור לא התירו לצרף אלא למטה מעשרה טפחים, שאפילו אם יזדמן שהצינור יהיה רחב ארבעה טפחים, אינה אלא כרמלית, אבל למעלה מעשרה טפחים אסור לצרף אף בצינור גזירה משום צינור רחב ד' שהיא רשות היחיד גמורה למעלה מעשרה. ועיין להלן.

26 70-71. לא יצרף אדם ידו עם הכותל ועם המזחילה עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וישתה. וכ"ה "למעלה מעשרה" אף בד ובכי"ע. ובכי"ל נשמטה בבא זו. ובר"מ פט"ו מה' שבת ה"ג: עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה. ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן. ואם נגע, אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג, הרי זה אסור. וכבר הראינו לעיל הערה 59 שצנור שהוא פחות משלשה לגג אינה אלא מזחילה בלשון הר"מ. ולפ"ז ברור שהר"מ ניסח כאן על פי התוספתא, ואף הוא גרס כלפנינו. ברם בתוספות צ"ט ב' ד"ה מן הנ"ל: ובתוספתא לא שרי אלא הצינור למטה, אבל צינור למעלה מעשרה, או מזחילה אפילו למטה, אסור. ובתס"ר כתבתי שמדברי התוספות משמע שגרסו כאן, למטה מעשרה וכו'. אבל אינו מסתבר להניח שהיתה לפניהם גירסא משונה מן שלש הנוסחאות שלפנינו, ולא עוד אלא שהבבא שלהלן אינה מובנת לכל הנוסחאות. ולפיכך קרוב לוודאי בעיני שצדק בעל מרכבת המשנה בהנחתו שהתוספתא חילקה בין צירוף פיו וכלי לצירוף ידו. והיינו כשאדם מצרף את פיו, או כלי, לצינור, או למזחילה, ומקבל משם את המים, יש כאן כעין הוצאה ממש, ולפיכך אם המזחילה למעלה מעשרה טפחים בוודאי אסור, שהרי היא סמוכה לגג, ודינה כרשות היחיד, והוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובזה גזרו אף בצינור שהוא למעלה מעשרה, אעפ"י שאינו רחב ד' ורחוק מן הגג, גזירה אטו צינור שהוא רחב ד', שהוא רשות היחיד גמורה, וכשיטת רש"י המסתייע מתוספתא זו. אבל כשהוא מצרף את ידו למקום הקילוח, והמים עוברים דרך היד, ומשם לפה, או לחבית, ואין המים נחים ביד כלל, בזה לא גזרו בצינור אפילו הוא למעלה מעשרה, אם אינו רחב ד' טפחים. אבל אסרו במזחילה ובכותל שהם למעלה מעשרה שדינם כגג, והם רשות היחיד גמורה. ולפי זה דייקו בתוספות שלא התירה התוספתא לעיל, שו' 69 צירוף הפה אלא בצינור למטה מעשרה טפחים, ומכאן שבמזחילה אסרו צירוף הפה אפילו למטה מעשרה, ולא התירו בה למטה מעשרה אלא צירוף היד בלבד. ורק ע"פ פירוש זה גרידא מתפרשת הבבא שלהלן. והר"מ לא חילק בין צרוף הפה וצרוף היד, ועיין גם בברייתות שבבבלי צ"ט ב'.

27 71-72. אבל מצרף הוא ידו לצנור למעלה מעשרה טפחים ושותה. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: למטה מעשרה טפחים וכו'. והיא נוסחא "מתוקנת" כרגיל בכ"י זה. ואף לפי תיקון זה קשה למה חוזר שוב על הבבא שברישא. ולפיכך ברור שהנכון כלפנינו, ולא אסרו לצרף אפילו את היד אלא במזחילה ובכותל שהן כרשות היחיד עיין מ"ש לעיל, אבל בצנור שהוא מובדל מן הגג, ואף אין בו רוחב ארבעה התירו לצרף את היד אבל לא את הפה. ועיין בהגהות הב"ח על הרי"ף פ"י, ד' ראם, ל"ג סע"א, שפירש את התוספתא בדוחק רב.

28 72-73. יש בפי צנור ארבעה על ארבעה טפחים אסור, שאין מטלטלי' מרשות לרשות. כלומר, בכגון דא אסור מכל מקום, ולצרף אפילו את היד, אפילו הוא למטה מעשרה טפחים. ובר"מ פט"ו סה"ג הנ"ל: וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה, בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים הרי זה אסור. ולמה אינו חייב, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין. ובהכרח ש"קלט ממנו מים" פירושו שצרף את היד וקלט מן הצינור שהרי הר"מ לא נקט כאן כמו בתחילת דבריו: וקלט מן האויר מן המים, שאם לא כן אין לשאול: ולמה אינו חייב. מרכבת המשנה הנ"ל. ועיין רש"י צ"ט ב' ד"ה וקולט. אבל מתוך הלשון של התוספתא עצמה אין הוכחה שאסור לצרף את היד אפילו לכרמלית, מפני שאפשר שהדברים דבוקים לרישא לצינור שהוא למעלה מעשרה, ואם הוא רחב ד', הרי יש כאן רשות היחיד גמורה. ואפשר שהכוונה לצרוף פה לצינור כזה אפילו הוא למטה מעשרה, כפירש"י. ובבבלי צ"ט ב': תנא אם יש בצינור ד' על ד' אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות. ובפירוש רבינו יהונתן למשנתנו: מפני שהוא מוציא מרשות לרשות. ואית דגרסי מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות, אבל אינו מוציא ממש, לפי שלא נחו המים על גבי הצינור, אלא שהן מתגלגלין ובאין. ועיין באו"ז ה' עירובין סוף סי' ר"ד, ח"ב, נ"ב ע"ב, ובדק"ס, עמ' 387, הערה ש'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 11, ד"ה שאין מטלטלין. ועיין בגאון יעקב צ"ט ב' ד"ה נמצאת שסיכם את שיטות הראשונים, ונדחק לפרש את התוספתא לפי שיטותיהם. ועיין גם מ"ש במרא דמתניתא שלו.

« תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:כ״ב תוספתא כפשוטה על עירובין ו׳:כ״ד »